קראתי סיפור עם הינדי שמאוד התחברתי אליו והחלטתי לחלוק אותו איתכם… (הכותב אינו ידוע)

גורו הינדי שביקר עם תלמידיו בנהר הגנגס על מנת לטבול את גופו, פגש על שפת הנהר קבוצה של בני משפחה הצועקים בכעס אחד על השני. הוא פנה אל תלמידיו, חייך ושאל: "למה כשאנשים כועסים הם צועקים אחד על השני?"

תלמידיו חשבו לזמן מה, ואז אחד מהם אמר: "אנשים צועקים בגלל שהם מאבדים את הרוגע שלהם"

"אבל למה צריך לצעוק כאשר הבן אדם השני כל כך קרוב אלינו? הרי אנחנו יכולים לומר לו בעדינות את מה שיש לנו לומר…"

התלמידים החכמים ניסו את כוחן ונתנו תשובות מגוונות, אך אף אחת מהן לא השביעה את רצונו של הגורו.

לבסוף אמר להם הגורו: 

"כששני אנשים כועסים אחד על השני, לבותיהם מתרחקים מאוד. כדי להתגבר על המרחק הם חייבים לצעוק כדי לשמוע אחד את השני. ככל שהם כועסים יותר, הם צריכים לצעוק חזק יותר."

"ומה קורה כששני אנשים מתאהבים? הם לא צועקים זה על זו, אלא מדברים ברכּוּת, בגלל שליבותיהם קרובים מאוד זה לזו. המרחק ביניהם או שאינו קיים או שהוא קצר מאוד."

הגורו המשיך:

"מה קורה כאשר הם אוהבים זה את זו אפילו יותר?

הם לא מדברים, הם רק לוחשים. וכך, אהבתם אפילו מתחזקת.

לבסוף, הם אפילו לא צריכים ללחוש. הם רק מביטים זה בזו וזהו. וזה כמה קרובים שני אנשים יכולים להיות כאשר הם אוהבים אחד את השני."

הגורו הביט בתלמידיו ברוך ואמר:

"כאשר אתם מתווכחים, אל תתנו לליבותיכם להתרחק. אל תגידו מילים שירחיקו אתכם זה מזה.

אם לא תקפידו על כך, חלילה יגיע היום בו המרחק יהיה גדול כל כך שלא תמצאו את הדרך חזרה."

ימים טובים,
הילה