לכל אחד מאתנו יש סיטואציות בחיים שהיינו רוצים לשנות. סיטואציות שיצרו כדור שלג שהלך ותפח לממדים מפחידים עד כדי כך שאנו כבר לא יכולים להצביע על הנקודה בה הכול התחיל…
השאלה הנשאלת היא האם ניתן להימנע מהיווצרות אותו כדור שלג?
אפתיע אתכם ואענה שלטעמי, כל עוד אנחנו אנושיים התשובה היא לא במאה אחוז. אבל כמובן אין בכוונתי לרפות את ידיכם, נהפוך הוא. אני מאלה שנוטים להתייחס לתכונות אנושיות בחמלה ובקבלה. כולנו אנושיים, כולנו טועים, כולנו נופלים. השאלה החשובה היא האם אנו קמים ואיך אנו עושים זאת…
אני מאמינה בכל ליבי שיש לנו, מעבר לחולשות האנושיות, גם כוח גדול ויכולת ליצור ולהשפיע. אני יודעת שכל אחד יכול בכל שלב לעצור את כדור השלג שנוצר בחייו, למנוע את צניחתו לתהום, למנוע את התרסקותו…
אם נתרגם את זה לחיי היום יום, נניח שנוצרה אינטראקציה עם בן זוגנו ש"הציתה" אותנו. אנחנו משתוקקים להגיב, "להחזיר" לו, "להראות" לו. זו התגובה האוטומטית שלנו, התגובה שעושה שימוש בחולשות האנושיות שלנו.
מה יקרה אם לעומת זאת נחליט לעצור ולבחור?
אם נבחר בחוזקות האנושיות שלנו. ביכולת שלנו ליצור, להבין, לקבל, לנתח לשנות. הבחירה שתתבצע בצומת הזו תהפוך לרגע הקריטי בו אנו בוחרים אם לתת ל"חולשות האנושיות" שלנו לנהל אותנו או נתחיל לנהוג בחוכמה ובאופן מבוקר. אם נלך במסלול ה"אוטומטי-אנושי", מה שנותר לנו לעשות זה לעמוד בצד בעוד כדור השלג שלנו מגיע לתחתית ומתרסק. הבחירה במסלול הזה הופכת אותנו לצופים פסיביים במסלול ההתרסקות של חיינו או של מערכות היחסים שלנו.
אם לעומת זאת נבחר לעצור (ולא משנה כמה רחוק כדור השלג הדרדר) נוכל לעמוד באותה נקודה של המדרון ובמקום לתת לכדור השלג להתנפץ, נתחיל ליצור את חיינו מחדש.
אז נכון שאפשר תמיד לעצור ולבנות את הרסיסים מחדש לאחר הדרדרות אולם השאלות הנשאלות הן: האם אנו רוצים או יכולים להידרדר שוב ושוב במדרון ואז לטפס וחוזר חלילה? האם לא נתעייף כל כך בתהליך כזה שחוזר על עצמו עד שנאבד את כוחנו ואז, ברגע של היסח הדעת, נמצא את עצמנו למרגלות ההר? האם לא יותר נכון וחכם ליצור באופן יזום מצב בו אנו בוחרים את מסלול חיינו והתנהלותו? האם לא כדאי לאמן עצמנו לבלום את עצמנו לפני כל תגובה אוטומטית? האם זה לא יחסוך לנו ולאהובינו הרבה סבל ועוגמת נפש?
אין ספק שהאימון הזה במחשבה תחילה אמנם קשה בראשית הדרך, אך בהמשך המסלול הופך להיות כל כך נעים וידידותי שכדאי לנסות. כדאי לעצור, כדאי להתבונן, כדאי להיות אלה שלוקחים אחריות ויוצרים מציאות אחרת עבורכם ועבור הסובבים אתכם.
כדאי ליישם אימון זה בכל דפוס התנהגות אוטומטי שהתרגלנו אליו. לעצור, לחשוב, לשאול את עצמנו:
- האם אני לא מגיב באופן אוטומטי בלי מחשבה תחילה?
- האם אני באמת צודקת?
- האם יכול להיות הסבר נוסף לסיטואציה שמכעיסה אותי?
- האם אני לא רק מתעקש בגלל ענייני אגו?
- מה אני "מרוויחה" מהתגובה הספציפית הזו?
הסוד הוא פשוט לשאול את עצמנו שאלות ולענות בכנות.
ככל שנתרגל עצירה, בחינה עמוקה ואמיתית עם עצמנו וככל שנהיה יותר ויותר כנים בתשובות שלנו, נוכל להגיע למינימום חיכוכים מיותרים בחיינו.
עם זאת, ברור שהחיים לא יהפכו "סטריליים" ואני גם לא בעד חיים "סטריליים". אני בעד מריבה הגונה מדי פעם, הרי אנחנו בכל זאת אנושיים ואף אחד לא מצפה שנצמיח כנפי מלאך ונהפוך לקדושים. לעניות דעתי זאת לא המטרה. המטרה היא להפחית חיכוכים מיותרים וליצור חיים הרמוניים ושקטים יותר. אני יכולה להבטיח לכם שהמינון הנמוך של הקונפליקטים בחייכם יהפכו אתכם להרבה יותר שלווים ומאושרים.
כבר לפני שנים קיבלתי החלטה משמעותית בחיי. החלטתי שאני רוצה להיות מאושרת כמעט בכל מחיר ואושר בעיני הוא כמה שיותר רגעים שמחים וכמה שפחות רגעי עוגמת נפש וצער. אז חוץ ממקרים קיצוניים שאינם תלויים בי כמו מחלות או מוות של אנשים אהובים, אני מסרבת לתת לחיים לשלוט בי ולגרום לי עוגמת נפש. וזה כולל לקיחת אחריות על עצמי ועל רגשותי. לא עוד עלבונות מטופשים, לא עוד פרשנויות מיותרים לדברים לא רלוונטיים, לא עוד כעסים מיותרים ובחישות והתעסקויות עם דברים טפלים "הוא אמר לי כך" ו"היא עשתה לי כך".
ו… לא. לא הצמחתי כנפי מלאך ולא הפכתי להיות קדושה אבל… גם כשאני "נופלת" למקומות האנושיים הללו, אני ממהרת להתעשת ומנפה את הטפל מחיי כי מה שעומד לנגד עיני זה האושר שהוא כזכור כמה שיותר זמן אושר בחיים וכמה שפחות רגעי עוגמת נפש. וזה — לגמרי תלוי בנו ובבחירות שלנו.
אז אאחל לכולכם ניפוי נעים ותמיד לזכור ולשנן כמנטרה:
כמה שיותר רגעי אושר ונחת וכמה שפחות עוגמת נפש!
