פעם חשבתי שלכל אדם יש רק שני צדדים. הפן האישי – הפרטי שרק אותו אדם ואולי עוד מעט מקורבים לו מכירים שהוא כביכול "האני האמיתי" – אין הפתעות. יש אדם עם מאפיינים ברורים וזה מי שהוא… וקיים גם הפן הציבורי – המסיכה שכל אחד מאיתנו שם על עצמו לפני שהוא יוצא החוצה אל העולם. (וכבר נאמר "כל העולם במה" ואנחנו "משחקים על במת החיים").
לא מזמן הייתה לי שיחה עם מישהו שהייתה לו דילמה. שאלתי אותו "איך לדעתך תגיב בסיטואציה הזו שאתה חושב עליה?" תשובתו הייתה: "אני אתנהג כך וכך… זה מי שאני, כך אני מתנהג במצבים האלו, אני מכיר את עצמי!".
ואני שואלת האמנם??? האמנם אנחנו מכירים את עצמנו? האם יש כזה דבר – "עצמי" שהוא סטטי ולא משתנה, שתמיד נצליח לזהות אותו ולצפות את תגובותיו??? האם לא יהיו הפתעות לאורך הדרך???
ככל שעוברות השנים וככל שאני בוחנת את עצמי, מתבוננת בהתנהלות שלי בעולם וברגשות שמתעוררים בי בסיטואציות שונות, אני מתחילה לתהות יותר ויותר לגבי שאלה זו. אולי אין דבר כזה – "אני"? ואולי יש בי הכל? אולי קיימים בי כל כך הרבה חלקים וכל פעם חלק אחר שלי מקבל את מרכז הבמה? אם כך, איך אני יכולה לדעת איזה חלק שלי יבחר להופיע כעת? האם יופיע ה"אני" הבטוח בעצמו? ואולי ה"אני" החלש והמפוחד יעלה למרכז הבמה? או שמא זה הקליל ומלא ההומור? והרי זה תלוי בכל כך הרבה משתנים. זה תלוי בסיטואציה ובדמויות שעומדות מולי, זה תלוי במקום, זה תלוי בתחושות שלי בזמן הנתון – האם אני חשה במיטבי או לא, האם אני מרגישה בנוח עם המראה שלי, ואפילו עם הלבוש שלי…
השאלות הללו, הן חלק ממסע המודעות וההתפתחות בעיני – פשוט להתבונן… אני מזמינה אתכם לשים לב איך אתם מרגישים ומתנהגים מול אנשים שונים או במקומות שונים בחייכם? האם שמתם לב שבכל מפגש שלכם עם אדם מסויים, יוצא מכם פן אחר שמקבל משקל גדול יותר ואתם הופכים להיות אדם מסויים… האם זה ה"אני" שלכם? האם יצא לכם להפתיע את עצמכם? האם יצא לכם להגיב באופן שונה ממה שהייתם מצפים מעצמכם? האם זה אומר שאינכם מכירים את עצמכם? ואולי בעצם אף אחד לא יכול לומר שהוא מכיר את עצמו?
אז למה אני מתעסקת בכל זה??? בדיוק בגלל האמונה העמוקה שלי בכוח השינוי והזרימה של החיים, של הטבע ושלנו כבני אדם מתפתחים ומשתנים. אני רואה כל כך הרבה אנשים ש"מתייגים" את עצמם וכולאים את עצמם בתוך קופסאות שהם ייצרו עבור עצמם… עם השנים הם הופכים להיות כל כך קשורים לאותה קופסא, הם כל כך נאמנים לתווית שהם הדביקו לעצמם עד שאינם מסוגלים לראות מעבר לקופסא שבתוכה הם נמצאים. אבל… פעמים רבות, אחרי זמן מה, אותה קופסא שבנינו לעצמנו הופכת להיות לא כל כך נוחה, אנחנו גדלים מעבר למידות הקופסא אך פעמים רבות מתעקשים להישאר בתוכה כי שם בטוח, שם מוכר וידוע… זו אחת הסיבות העיקריות להיווצרותה של תקיעות בחיים, להתפתחותם של רגשות תסכול ותחושות של חוסר אונים וביטחון מוחלט שאין שום דרך לשנות את המצב…
בעצם האמונות הקבועות שלנו לגבי עצמנו (או שמא נקרא להן מקובעות) יוצרות לנו את הכלא שבו אנחנו חיים!
נכון. אי אפשר להתווכח עם העובדה שלכל אדם יש מהות עיקרית ודומיננטית אבל אם נסתכל עמוק פנימה, יש בנו הרבה יותר מזה… יש בנו את כל מה שצריך כדי להתפתח, כדי להגשים את עצמנו, כדי להיות מאושרים… הכל מסודר בתוכנו בתוך קופסאות מתנה ארוזות, כל שעלינו לעשות הוא לפתוח את המתנה הנכונה בכל רגע שאנו זקוקים לה ופשוט להתחיל להשתמש בה. ואם אנחנו חוששים או לא יודעים איך להשתמש בה, אז כדאי למצוא את החוברת עם הוראות ההפעלה וללמוד אותה כי תכלס – איכות החיים שלנו תלויה בזה.
אז מה ההמלצה שלי?
להפסיק להאמין לעצמנו… להפסיק להאמין שאני לא יכולה, להפסיק להאמין שאני לא שווה, להפסיק להאמין שאני לא חכם, שאני לא חזק, שאני לא יודעת.
ומה כדאי לעשות???
להתחיל לחפש את האוצר שלנו!!! להתעקש למצוא את המתנה שאנו זקוקים לה – איפה בדיוק היא חבויה בתוכנו. ואחרי שמצאנו אותה, לגשת אליה בלי פחד, להתיידד איתה, לפתוח את האריזה ולהתחיל להשתמש בה כי בדיוק למטרה זו היא נועדה. היא חיכתה לנו שם בסבלנות אין קץ עד שנזדקק לה, אנחנו רק צריכים להיות מספיק אמיצים לצאת למסע החיפוש אחר המתנה שלנו ולהתחיל לברוא את המציאות הגמישה והנכונה לנו לאותו שלב בחיינו.
בהצלחה!
אם אתם מרגישים שאתם רוצים לקרוא עוד על נושאים אלה ואחרים, אתם מוזמנים להוריד את המדריך לשינוי שכתבתי בדיוק על אותה יציאה מאיזור הנוחות.