רגע הגילוי.
הלם… שוק… בת הזוג שלי בגדה בי!!! היא התאהבה במישהו אחר…
איך זה קרה??? ואני בכלל לא ידעתי, לא הרגשתי…
חשבתי שהכל בסדר…
הקרקע נשמטה מתחת לרגלי. מה עכשיו?
המחשבות מטריפות אותי…
אני לא ישן… אני לא אוכל…
למה זה קרה? עם מי? מה היה שם?
והכי נורא. איך לא ראיתי??
אלה מקצת המשפטים שאני נתקלת בהם במפגשים שלי עם אנשים בקליניקה.
רובנו מתנהלים בעולם של שגרה, עבודה, בית, ילדים. בגדול החיים "אחלה". אנחנו עושים דברים עם בן הזוג, יש שיתוף, מערכת היחסים בסך הכל בסדר, אנחנו אפילו יוצאים לבלות מידי פעם… אבל בכל זאת משהו התפספס… לא שמנו לב שאצל הצד השני משהו הולך ודועך. הרבה פעמים בתחילת התהליך שמוביל לבגידה, נוצרת אסימטריה שבה אחד מבני הזוג הולך ודועך ולשני חוויית החיים היא "דווקא בסדר". הוא יכול להמשיך כך לנצח או לפחות עוד כמה שנים נוספות…
בגידה לא מתחילה כך סתם יש מאין…
אז איך נוצר מצב שבו מתרחשת בגידה? מה קורה שם? למה זה קורה אצל זוגות שלכאורה אצלם "הכל בסדר"?
הנה דוגמא לשיח פנימי של שני אנשים שחיים זה לצד זה, לא נפגשים והתהום ביניהם מתחילה להיווצר…
היא
משהו לא בסדר… לא טוב לי…
אני לא יודעת מה לא טוב…
אני כבויה… אני מחפשת תשובות…
אני מרגישה שמשהו ביננו לא עובד… לא יודעת בדיוק מה…
או אולי כן… התקשורת, הפתיחות, הרגישות… משהו לא עובד…
לשתף? לא לשתף? הרי הוא לא יבין מה אני רוצה ממנו…
אני עייפה לנסות…
בלבול… תסכול…
מה לא בסדר אצלי???
לכאורה יש לי הכל. בית משפחה, עבודה, ילדים…
אז למה בכל זאת חוסר המנוחה הזה? למה תחושת הריקנות הזו?
ואני לא רוצה להגיד… לפגוע בו…
מה אשיג בזה? כלום.
ומה יגידו???
אני אתגבר… זו כנראה תקופה שתחלוף…
הוא
אתמול היינו אצל חברים…
היה נחמד…
לא היה לה מצב רוח… אולי היא סתם עצבנית…
זה יעבור…
מה אעשה בעבודה מחר? אולי אצא לפגישות?
צריך לחזור הביתה ולקחת את הילדים לחוגים…
לא שכבנו אתמול… אוף…
טוב. אולי היא עייפה…
אני מתוסכל…
לא נורא… בסה"כ בסדר לא???
יש עבודה, יש משפחה… מה יכול להיות רע?
לא נורא… זה יעבור… מחר יום חדש…
מה יש לנו כאן?
הדבר הראשון שבולט כאן הוא הפער שהתחיל להיווצר בחוויה האישית של השניים בהקשר של הזוגיות ובאופן ההתמודדות של כל אחד מהם עם החוויה הזו. מכיוון שכל אחד מהם מרגיש אחרת, מתחיל להיווצר פער ומשם נוצרת תחושה של בדידות…בעיקר בצד שבתוכו התעוררו תחושות של חוסר מנוחה וחוסר סיפוק.
דבר נוסף שאפשר לשמוע כאן הוא סוג של וויתור משני הצדדים… שימו לב לשיח הפנימי של שניהם… " אני אתגבר… זו כנראה תקופה שתחלוף…" " לא נורא… זה יעבור… מחר יום חדש…"
אז באמת בגידות רבות מתחילות בהתרחקות, בוויתור ובקרע לא מדובר.
זה מתחיל מאוד רך ולא ברור, משהו אמורפי, באוויר שעם הזמן, אם לא מטפלים בזה או מדברים על זה, הולך וגדל, הולך ומתעבה ומקבל צורה. הדבר דומה ל"מפלצות מתחת למיטה" שחלק מהילדים מדמיינים שיש… במקרים כאלה, אם ההורים מתעלמים מזה, לא מקשיבים לפחד, לא מדברים על זה או נותנים לזה מקום, המפלצות הולכות וגדלות ועם הזמן הן משתלטות על מחשבותיו של הילד.
כך הדבר גם בזוגיות. אם לא נדבר על הדברים, אם לא נוציא אותם החוצה למרחב הזוגי ונשתף את הצד השני בחששות שלנו ובתחושות שלנו (גם אם הם לא יערבו לאוזניו של בן/בת הזוג), הדברים רק יילכו ויתעצמו ויתפסו כל חלקה טובה בנשמתנו ובסופו של דבר גם יגרמו נזק לזוגיות שלנו.
מה שעצוב בזה הוא שהתהליך הזה הוא כל כך חמקמק ואיטי ולעיתים אפילו לא מודע. רק כאשר הוא גדל ומקבל צורה (בדיוק כמו אותה "מפלצת מתחת למיטה"), רק אז אנחנו מצליחים לראות את זה במלוא העוצמה אבל למרבה הצער זה עשוי להיות מאוחר מידי…
אם מסתכלים על התהליך ניתן להבחין שיש כאן שני עולמות פנימיים של שני אנשים שמתחילים להתרחק אחד מהשניה ולחוות דברים בתוכם פנימה בלי רצון או אולי יכולת לשתף.
למה אנחנו נופלים בפח הזה? למה אנחנו לא משתפים?
כי למדנו לשתוק, למדנו לפחד לומר אמת לא נעימה. למדנו שאם נגיד משהו שעשוי לאיים על התחושות של הצד השני, הכל עשוי להתמוטט, הצד השני עשוי להיפגע מהאמת הזו שלנו או לעזוב אותנו או להפסיק לאהוב אותנו … אז אנחנו ממשיכים ללכת עם המסכה הזו של "הכל בסדר" רק כדי לא לזעזע את הסירה, רק כדי לא לפגוע באחר עד שהדברים מתפרצים מאיתנו ללא שליטה. התוצאה תהיה יכולה להיות בגידה שלנו, או שטיח בצד השני דברים מאוד כואבים בצורה מאוד לא מבוקרת. לו אחד מאיתנו היה עוצר לפנ כל ההדרדרות הזו ומשתף את האחר בתחושותיו, ולו הצד השני היה מסוגל לקבל את השיתוף הזה ממקום מתבונן, מכיל ואמיץ, אולי הידרדרות הייתה נעצרת כבר שם. אבל למרבה הצער רובנו לא נמצאים במודעות המכילה הזו וכשפרטנר שלנו מבטא חוסר שביעות רצון ממצב כלשהו, אנחנו שומעים ביקורת עלינו ולא על המצב ומשם הדברים מדרדרים למקום של התגוננות, הצטדקות, תוקפנות, עלבון…
לכל אדם יש מן הסתם את המורכבות שלו אבל יש כמה משתנים שאם היו מתקיימים, ייתכן שהבגידה לא הייתה מתרחשת. לו רק יכולנו או היינו לומדים לתקשר באופן פתוח וגלוי מבלי שהצד השני יזדעזע וירגיש מותקף או מבוהל. לו רק היה לנו האומץ או התבונה לבטא את תחושותינו הקשים ביותר מול בן זוגנו, זה עשוי היה למנוע את תחושות הבדידות שהולכות ונבנות בתוכנו. אם היינו יכולים לעשות את כל זה, הדברים היו יכולים לקבל ממדים ופרופורציות אחרות ואז היה מקום לשיח, לשיתוף… מה היינו משיגים? הבדידות לא הייתה מתעצמת (כאמור הצד הבוגד עושה זאת פעמים רבות מתוך תחושת בדידות…) ודברים היו יכולים ללכת לכיוון אחר שבו זה לא אני מרגיש לבד מול הבעיה ומול בן/בת זוגי אלא זה שנינו יחד אל מול הבעיה וזו תחושת חיבור וביחד אחרים לגמרי (גם אם קשה להיות שם).
לצערי, לרוב אנחנו חשים רתיעה משיתוף ברמה הזו. זה מאיים מידי כי ברור לנו שכאשר נשתף את בן הזוג שלנו בתחושות הללו, הוא מייד יחוש מאוים, דבר שעלול ליצור הסלמה במצב. ומעבר לזה, ברמה הלא מודעת, יכול להיות שאנחנו חשים שיש בזה סכנה מאוד גדולה כי ברגע שאנחנו אומרים את זה, מבטאים את זה במילים, מעבר לסכנה שהצד השני יקבל את זה קשה, זה גם עשוי לקבל תוקף בחיים שלנו, "המפלצת" יכולה לקבל צורה וחיים משלה ואז אולי היא תצא משליטה ו"באמת" יהיה צורך להתמודד איתה…
אז אנחנו ממשיכים לשתוק… מקווים שזה ייעלם. אבל בעצם מה שקורה הוא שעם השתיקה, המפלצת הולכת וגדלה והתהום ממשיכה להתרחב… והחיים ממשיכים… האחד "פשוט חי". אמנם אין בחייו הרגשיים זיקוקים אבל בסך הכל "בסדר לו". הוא די מרוצה ויכול להמשיך כך עוד שנים רבות. ואילו השני ממשיך לשאול שאלות, לחוש חוסר מנוחה, ואולי גם רגשות אשמה על התחושות הללו… ואז כמו כל דבר בחיים, כשהקרקע בשלה, מגיע "האדם הנכון" שמספק לנו את כל מה שלא קיבלנו מבן הזוג הנוכחי… התרגשות (כמובן), פרפרים בבטן (ששמורים רק לתחילתם של קשרים), אוזן קשבת, שיחות עמוקות, תשוקה, או כל דבר אחר לו היינו זקוקים ובעיקר תחושה של דרך משותפת, צרכים משותפים, תסכולים משותפים. אולי אפילו אותנטיות מסויימת? כי לפרטנר החדש אני בעצם יכול/ה לספר עד כמה אני כבוי/ה, עד כמה אני אכול/ת ספקות וחוסר מנוחה. והוא או היא… מבינים, מקבלים וממלאים את הבור הזה שבתוכי – וזו תחושה של יחד מאוד משמעותית שנבנית עם האדם האחר ולא מותירה מקום לבן הזוג.
לסיכום, מה שחשוב בעיני הוא:
לגלות ערנות לתחושתנו ולתחושות של האדם האחר. חשוב לא "לטאטא מתחת לשטיח" את הספקות ותחושות הבדידות או חוסר הסיפוק שמתחילים לצוץ. יש לשתף, לדבר, להגיד ולשמוע באומץ את כל מה שיש לצד השני לומר בלי הצורך להתגונן ו/או להצטדק. בלי לפתח רגשות אשמה מצד אחד או תסכול וכעס מצד שני. לקבל את זה שלפעמים גם בן או בת הזוג שלנו לא יהיו מרוצים ממה שיש ביננו וזה לא אומר כלום עלינו. זה כן אומר משהו על הזוגיות שלנו שקרה לה משהו בדרך. תשומת לב משותפת לדבר הזה עשויה להביא אותנו לתחושת יחד אותנטית בלי הצורך להתנצל על מה שמתחולל בתוכנו ומה זה אם לא קבלה, אהבה וחיבור אמיתיים?
