מערכות יחסים רעילות.
מבהיל לראות עד כמה זה נפוץ.
במהלך העבודה שלי אני נתקלת בכל כך הרבה סיפורים שגורמים לגוף שלי פשוט לכאוב.
אני שומעת סיפורים על מערכות יחסים שיש בהן הקטנה וצמצום, השפלה והאשמה, מילים קשות וחוסר התחשבות שגובל במחיקת האחר.
קוראים לזה אלימות.
וחשוב להבין שאלימות זה לא בהכרח מכות.
אלימות זה לחוות הקטנה.
זה לחוות שאיבה אנרגטית..
זה לחוות שמצמצמים את הביטוי שלך בעולם…
אלימות זה לשחק בתודעה שלך ובקריאת המציאות שלך.
וכמה זה מתעתע.. כי כשאנחנו נמצאים בתוך הקשר, אנחנו מתקשים לראות בהיר..
הגוף והנפש שלנו מדברים. אומרים לנו "לא טוב כאן". אומרים לנו להתגונן, להתחזק, ללכת משם או כל דבר אחר ואז מגיע המיינד שלנו ומספר לנו סיפורים. ש.. לא נורא…
ואולי זה בכלל אשמתנו…
שזה יעבור…
ו… הוא או היא פשוט בסטרס…
או כל מיני סיפורים שמשאירים אותנו באיזור המוכר והידוע.
רק לא לזוז למקום חדש.
כי זה מפחיד..
כי "חבל" לוותר על כל מה שבנינו עד כה…
אני שמה לב שכשאני מאתגרת את האנשים שמגיעים אלי בשאלות, אפשר לראות שהם ממש יודעים את התשובות. הם מסתכלים עלי ופשוט יודעים…
אבל הרבה מאוד פעמים, הם במו ידיהם (או במו תודעתם) משאירים את עצמם במקומות הקשים האלה מתוך הפחד לעשות שינוי או מתוך חוסר הרצון לוותר על המעט טוב שכן יש (או אפילו הרבה טוב שיש).
אז זה לא שיש לי תשובות של "מה נכון לעשות", קטונתי.
אבל אני יודעת דבר אחד.
שלחיות במקום ששוב ושוב מצמצם אותך – זה לחוות אלימות.
לחיות במקום שמקטין אותך – זה לחוות אלימות.
לחיות במקום שיוצר אצלך את החוויה שאת לא מבינה כלום – זה לחוות אלימות.
לחיות במקום ששותל לך את המחשבה שהכל בראש שלך – זה לחוות אלימות.
לחיות במקום שיוצר אצלך אשמה באופן עקבי – זה לחוות אלימות.
ולתת לזה לקרות, זה אומר שאני מסכימה לזה.
שאני מקטינה אותי ואת החיים שלי.
שאני מוותרת על הזכות המולדת שלי ליהנות מעצמי, מהיופי שלי, מהחיים שלי.
בראש אני מבינה שזה תהליך מורכב להשתחרר מהכבלים האלה.
בלב, אני כואבת.
ברמה הרוחנית אני מבינה שלכל דבר ולכל אחד יש תפקיד וששום דבר לא קורה במקרה, אבל עדיין קשה לי להישאר אדישה לזה.
הייתי רוצה שאנשים יתחזקו אל מול החיים.
שידעו לעבוד עם הפחד.
שיבחרו בחירות שמיטיבות איתם.
ובעיקר שינצלו את מספר השנים המוגבל שניתן להם על פני האדמה לעשות טוב.
גם ובעיקר לעצמם.