איך קורה שלמרות כל השנים שלנו יחד, אנחנו עדיין נופלים לאותם מקומות מתסכלים בזוגיות וגם בכלל במערכות יחסים. אותם מקומות שוחקים, מייאשים של וויכוחים שמוציאים את שני הצדדים מותשים, ובתחושה של ריחוק וניכור? ו… למה אנחנו לא מצליחים לעצור את הוויכוחים? איך אנחנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב בוויכוחים סוערים חסרי תכלית שמסלימים גם אם לא התכוונו להגיע לשם? והרי בסך הכל רצינו לבקש משהו, להביע את עצמנו. רצינו לדבר ולקבל הקשבה או שיתוף פעולה מהצד השני…

איך כל זה קורה?

רוב הוויכוחים שלנו מתחילים ממקום בו אנחנו מאוד זקוקים למשהו מהצד השני או מאוד רוצים להביע את עצמנו אבל אנחנו נתקלים בחומה בצורה. אין מי שיקשיב לנו או ישתף איתנו פעולה… אם הצורך הזה שקיים בתוכנו לא מתמלא לאורך זמן, מצטברים אצלנו מרירות וכעסים ואז אנחנו מגיבים למצבים כאלה בשני אופנים: חלקנו תוקפים, דורשים, צועקים ומבקרים. חלקנו מסתגרים, שותקים, צוברים עוד כעסים עד שבסופו של דבר אנחנו מגיבים בפיצוץ שיוצא מכלל שליטה…  (או פנימי או חיצוני).

כל מי שנמצא בזוגיות יודע ששתי הדרכים הללו לא יעילות ולא עובדות… באף אחת מהדרכים הללו אנחנו לא באמת מצליחים להגיע לצד השני ולגרום לו לעשות את הדבר לו אנחנו הכי זקוקים – להקשיב לנו או לשתף איתנו פעולה…

אז מה בכל זאת עושים?

בשלב ראשון עלינו לקחת אחריות ולהחליט שאנחנו מתחילים לתת לבן או בת הזוג שלנו בדיוק את מה שהיינו רוצים לקבל מהם. אנחנו מתחילים לראות את הצד השני ואת צרכיו בבהירות רבה יותר.ואנחנו מתחילים להקשיב לו באמת וממקום שונה לגמרי ממה שהיינו רגילים להקשיב לו עד כה…. הקשבה מלאה, בלי דעות, אגו ושיפוטים. הקשבה מהלב…

מה מונע מאיתנו להקשיב באמת?

רחל המשוררת כתבה: "רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה"… בעצם כולנו כאלה – "רק על עצמנו לספר ידענו" (וגם זה לא תמיד אפשרי…). כולנו "כלואים" בתוך עולם המחשבות שלנו ובחוויה הפנימית הייחודית שלנו שפעמים רבות (גם אם לא התכוונו לכך) לוקחים בחשבון אך ורק אותנו, את הפרספקטיבה שלנו והצרכים שלנו וכמעט לא לוקחים בחשבון את הצד השני, את צרכיו והפרספקטיבה שלו שגם הם לגיטימיים בדיוק כמו הצרכים או נקודת המבט שלנו.

מצב כזה בדרך כלל מוביל לתסכולים ולעימותים שבהם, בלהט הרגע אנחנו עוד יותר "מתעוורים", לא מצליחים לחשוב בהגיון ולא מצליחים לראות את זווית הראייה של הצד השני. אנחנו מתבצרים בעמדתנו, בטוחים שאנחנו צודקים, בטוחים שיש רק אמת אחת, רק צודק אחד, ושחווית החיים שלנו היא ה"מציאות" בכבודה ובעצמה… משם המריבה כמובן מסלימה ללא שליטה כי בסיטואציה כזו כל מה שאנחנו מסוגלים לעשות הוא להיות מחוברים לעצמנו, להתעסק בכאב שלנו ולנסות נואשות להסביר את עצמנו ו/או למלא את הצרכים שלנו באמצעות הצד השני (בדרך כלל ללא הצלחה)…

מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לצאת מה"לופ" הזה?

צעד ראשון כדי לרפא את המקום הזה הוא להתחיל לראות את העולם כאוסף של מציאויות

דמיינו את כדור הארץ כקיפוד ענק שיש לו המון המון קוצים (כמספר האנשים על פני הפלנטה הזו…). תארו לכם שעל כל "קוץ" כזה נמצא אדם שמשקיף על סביבותיו… מה הסיכוי שכולנו נראה את הנוף באותה צורה? הרי ברור שמהזווית שלי אני אראה דברים מסויימים ואילו אדם אחר שיושב במרחק מה ממני (ואפילו אם הוא די קרוב אלי) לא יראה את אותם דברים… (אולי כי משהו מסתיר לו, או אולי כי הזווית לא מתאימה?).

אז אחד הדברים הקריטיים ביותר הוא להבין ולקבל את העובדה שהמציאות שלי היא לא המציאות של האחר ולהיפך. חשוב שנפנים את זה רגשית ולא רק שכלית, ושנאפשר לידיעה הזו לחלחל לעומק ההוויה שלנו. לכל אחד ואחת מאיתנו חוויית חיים שונה ומה שהכי חשוב להבין הוא שכל אחת מהחוויות הללו לגיטימית, נכונה ומציאותית בדיוק כמו חברתה. גם אם אנחנו חיים באותה מדינה, באותה עיר ואפילו באותו בית… חוויית החיים שלנו תהיה שונה וזה יכול להיות בגלל כל כך הרבה משתנים. אולי בגלל האישיות השונה שלנו, אולי בגלל החוויות שעברנו בחיים, בגלל המין (ג'נדר) שלנו או בגלל המשקפיים דרכם אנחנו רואים את העולם.

אם כולנו כל כך שונים, אנחנו יכולים להתמודד עם זה באחת משתי הדרכים הבאות:

• אנחנו יכולים להתווכח ולהתנצח שעות וימים כדי להוכיח לצד השני שמה שאנחנו רואים באמת קיים שם… שהמציאות שלנו היא ה"נכונה" והאמיתית… התוצאה במקרה כזה תהיה חוויה של ניכור, ניתוק ותסכול על כך שהשני לא יכול לראות את מה שאנחנו רואים ושאין ביננו הסכמה.
• או שאנחנו יכולים לנסות לשתף את האדם האחר ב"נוף" שאנו רואים, לשתף אותו בצבעים, בגודל, בחוויה הרגשית שמתעוררת בנו למראה הנוף הזה…  אם נעשה זאת יש יותר סיכוי שיהיה כאן חיבור, עניין, סקרנות ופתיחות שנוצרים בגלל זרימת המידע ביננו והנסיון לשתף אחד את השני. אולי לא נחווה הסכמה אבל לפחות נחווה חיבור ואולי אפילו הבנה…

אז ​מה אתם בוחרים? כן. יש לנו כאן חופש בחירה אדיר!!!! אנחנו יכולים לבחור את סוג הקשר שאנחנו רוצים לנהל. אנחנו יכולים להחליט לראות את העולם רק מזווית אחת – הזווית שלנו, או להתחיל להרחיב את מנעד החווייה האנושית שלנו וללמוד על עוד חוויות מציאות, על עוד דרכים לחוות את העולם. אנחנו גם יכולים לבחור איך אנחנו הולכים לנהל את מערכות היחסים שלנו. האם ננהל אותן ממקום פתוח, סקרן ומקשיב או ממקום סגור ויודע הכל, בדיוק כמו אותו "עולמה הצר של הנמלה" שהמשוררת רחל דיברה עליו…

הצעד השני הוא יצירת שינוי מודע באופן ההקשבה שלנו

לכאורה כולנו מקשיבים זה לזה, אנחנו מדברים, מקשיבים ומנהלים תקשורת שוטפת בחיי היום יום שלנו. אבל האם אנחנו באמת יודעים להקשיב לאדם השני ולהבין מה הוא מנסה לומר לנו מתחת למילים ומתחת להתנהגות??? אף אחד מאיתנו לא למד להקשיב לשני מהמקום הזה. רובנו נמצאים במקום של לשמוע את האחר ממקום שופט או לשמוע רק כדי להגיב ו"לגרום לו או לה לראות ולקבל את עמדתי הצודקת"… דיאלוג בין שני אנשים "צודקים" שכבר יודעים הכל לא יכול להוביל לשום מקום מלבד למבוי סתום ותסכול. לעומת זאת, דיאלוג בין שני אנשים שסקרנים לשמוע מה יש לשני לומר, ששמים בצד את מה שהם יודעים ובאמת פותחים את הלב ואת הראש, שמנסים לשמוע מה יש מתחת למילים של האדם שממול – זה כבר סרט אחר לגמרי.

אם נחשוב על כך לעומק, רובנו בעצם לא חיים עם האדם שלצידנו אלא עם ההולוגרמה שלו. אותה הולוגרמה מורכבת מהמחשבות, הדעות והשיפוטים שיש לנו עליו. כל אלה יוצרים את הדמות איתה אנחנו חיים שלרוב הקשר שלה למציאות הוא חלקי בלבד. אם אנחנו רוצים לחיות את החיים עם האדם עצמו ולא עם ההולוגרמה שלו (שהמחשבות שלנו יצרו), כדאי שנתחיל להקשיב לו או לה ממקום סקרן, עמוק ופתוח. כשנלמד להיות בהקשבה עמוקה נוכל לגלות עולם שלם שלא הכרנו עד כה (גם אם אנחנו חיים שנים רבות יחד).ואולי נצליח סוף סוף לראות דמות אחרת, שונה ממה שהכרנו.

רק ע"י החלטה מודעת לתרגל הקשבה אקטיבית ופתוחה, נוכל לגשר על הפערים ביננו וליצור הכרות עמוקה ואמיתית, אמון ושיח פתוח וכנה.

לצערי אני נתקלת באנשים רבים שעדיין מקשיבים מתוך מקום "יודע וצודק" שיש בו שחור ולבן ללא גווני ביניים. הם יודעים בדיוק מה צריך להיות ואיך זה צריך להיות. יש להם דעות ברורות ומוצקות, יש להם את זווית הראייה שלהם, ולכאורה אין שום דבר שהצד השני יכול לחדש להם. למרבה הצער, ממקום כזה, האם באמת נצליח לפתוח את הלב? האם נוכל להקשיב ובאמת לקלוט מה הצד השני אומר לנו כאשר ערימת השיפוטים, המחשבות והדעות שלנו מערפלות לנו את התודעה? ומתוך אותו רעש של בליל המחשבות הללו, האם באמת נוכל להבין למה האדם האחר זקוק???

הקשבה אקטיבית ומודעת היא עבודה לא פשוטה של הפעלת שרירי הלב והאמפתיה שלנו. היא פיתוח אותן יכולות שלא ידענו להשתמש בהן עד כה… כאשר אנחנו מקשיבים לאחר עלינו להתאמן בהפעלת החלק המודע שלנו שיעצור את כל התהליך האוטומטי הזה של תגובתיות, הגנות, ידיעה מוחלטת ושיפוטים, ולהתרכז בהתבוננות, בהקשבה עמוקה, בפתיחת הלב ובקבלת השונה.

איך עושים את זה? איך מצליחים להקשיב באמת?

• בשלב ראשון אנחנו מתחילים לעקוב אחרי התהליך האוטומטי הזה של המחשבות שלנו ולבדוק מה קורה שם. מהם השיפוטים, המחשבות והרגשות שעולים בנו בעקבות דברי השני. עלינו להפריד בין ערימת המחשבות וההבנות שהמוח שלנו מייצר לבין מה שהשני באמת אומר (וזה לא קל…). מכיוון שלא ניתן לעצור את פעולתו המהירה של המוח שלנו והוא בכל זאת ינתח, ישפוט ויקטלג את הדברים, עלינו ליצור באופן מודע מרחב של הקשבה אקטיבית שבאמת מתאמצת לשמוע מה האחר אומר ממקום נקי (עד כמה שניתן).
• אחרי שהרעש נרגע, עלינו לדאוג להשתמש בהמון סימני שאלה על כל דבר שעולה במחשבותינו לגבי האדם השני. כלומר אנחנו מתחילים להיות מאוד ענווים ובודקים במקום לדעת, שואלים במקום לקבוע.
• וכשהאחר מדבר, חשוב לא להיות ב"היכון" לענות לו, לא להסביר או להצטדק. פשוט להיות שם בקבלה. לשתוק, להקשיב ולאפשר לאחר לבטא את עצמו עד הסוף. (וגם זה לא פשוט בכלל).
• לנסות לנחש מה עובר על השני, למה הוא זקוק ומה הוא באמת מנסה לומר מתחת להכל. מה הוא מנסה לומר לנו כשהוא מתלונן, נוזף, כועס, בוכה ואפילו צועק? מה הוא מנסה לומר לנו כשהוא מסתגר? הולך לאיבוד בתוך הזוגיות ונעלם לנו לאט לאט… מה הוא רוצה להביע? מה חסר לו? מה חשוב לו???

ממש ברגע זה אולי ממש בא לכם לשאול "למה שרק אני אעשה זאת??? למה שהוא או היא לא יתאמצו בשבילי? יקשיבו לי? ישתנו בשבילי?" והתשובה היא: אך ורק בשבילכם!!! כדי לשפר את חייכם!

אם אתם רוצים לקבל הקשבה פתוחה שיקבלו אתכם ללא שיפוטים וממקום נקי (שלא יודע ומניח עליכם הנחות לא מדוייקות במקרה הטוב או ממש מופרכות במקרה הפחות טוב), תנו את זה לאחר, תובילו את המהלך הזה של שינוי בחיים ובתקשורת כי כשתתחילו לעשות זאת, הקרובים אליכם יידבקו שהרי אנשים מגיבים לאנרגיה שנמצאת סביבם ולומדים הכי טוב מהתבוננות, מחוויה.

אז בשבילכם… תנו לאחרים את מה שאתם רוצים. היו המודל וההשראה לדבר שהייתם רוצים לחוות בחייכם.